ואמר ותצא דינה בת לאה. להורות כי לא שלו ולא שקט. ובהיותו שלו ושלם. מיד והנה אשה לקראתו יוצאת שלא כמנהג בנות ישראל הצנועות. וזהו בת לאה ולא בת יעקב. ואע"פ שנולדה ליעקב לא למדה מדרכיו ומוסריו. וזהו לראות בבנות הארץ ולעשות כמעשיהן. ולכן וישכב אותה. כמו שאמר בפסוק ותצא לאה לקראתו וגומר וישכב עמה בלילה ההוא. כי די שיאמר ויקח אותה ויענה. ואמר ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ולא בת לאה. להורות שהנושא אשה ראוי להביט בב' דברים. האחד לבדוק במשפחת בית אביה. והשני לבדוק בה שתהא ראויה. ולכן אמר בכאן ותדבק נפשו בדינה. מצד האב אמר בת יעקב. ומצדה אמר ויאהב את הנערה. ויעקב שמע כי טמא דינה בתו. ולא אמר כי ענה או שכב את דינה אלא טמא. כי על זה חרה לו איך רוח טומאה נחה על זרעו זרע טהור וקדוש. ועכ"ז החריש יעקב עד בואם. וזה להורות על חכמתו וסבלנותו מורגל בתלאות ובלהות. ואולי רמז כמו וידום אהרן שהצדיק הדין ושתק. כי הוא המסבב בשלוח כל בניו עם המקנה. כי אם היו קצתם בבית ילווה וישמרוה. ולפי שראוהו מחריש אמר שיצא חמור לדבר אתו. אחר שלא ראוהו בוכה וצועק בקול מר:
ובני יעקב באו מן השדה. בענין שלא היה לו מקום לדבר אתו. ויתעצבו האנשים מצד היותם גבורים ונשתה גבורתם ולא הועיל להם גבורתם. ויחר להם מאד אע"פ שלא יהיו גבורים. מצד הנבלה שעשה בישראל. וכ"ש היות נבלה מזמה ובבת יעקב. וכן לא יעשה באיש אחר כ"ש בבת יעקב. ואז דבר חמור ואמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם. לומר חשקה נפשו בלי טעם. כי אחרות היו בארצנו יפות ממנה. והוא ע"ד כי בי חשק בלי טעם ודעת שאפלטהו. אבל כשידע שמי אשגבהו. ולפי שדברי חמור בלי טעם ודעת שאמר והתחתנו אותנו ואתנו תשבו. כי אחר שלקחו בתם באונס היו רוצין להתחתן ולא יעשה כן. לא השיבו לו דבר. ולפי שראה שכם דברי אביו שהיה שלא כהוגן. וראה אותם נעצבים בלבם ועלה חרונם באפם ונראה בפניהם. אמר להם אמצא חן בעיניכם. כלומר איני מבקש מכם כלום אלא שאמצא חן בעיניכם ושתראו לי פנים שוחקות וכל אשר תאמרו אלי אתן. או שאמר אמצא חן בעיניכם. כלומר אני רואה דברי אבי שאין כדין עמו לאנוס האשה ולשכב עמה ולהתחתו אח"כ. ולכי אני שואל מכם דרך חי וחסד ולא מתורת דין ומנהג. וזהו אמצא חן בעיניכם. ע"ד ונח מצא חן ולא מכח הדין:
ואמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאמר ואשר תאמרו אלי אתן ונראה ע"ד מתנה. לזה אמר הרבו עלי מאד מהר ומתן. לפי שאני חייב מן הדין כמוהר הבתולות. ולפי שהיו דברי שכם יותר מקובלים מדברי אביו. אמר ויענו את שכם בראשונה ואח"כ ואת חמור אביו. ואמר במרמה על שדברו אחד בפה ואחד בלב והראו להם פנים שוחקות כמאמר שכם. ובקרבם ארבם. או שיאמר הסבה שענו בני יעקב קודם שיענה אביהס היתה. לפי שהיו רוצים לדבר במרמה כפי עושי הנבלה. כי אם היה דבר חכמה לא היו מדברים לפני אביהם ולהס היה ראוי לדבר במרמה. כי יעקב נקרא איש תם שאינו חריף לרמות. ולכן השיבו זה בלי עצת אביהם. כי יעקב בכל אלו הדברים לא דיבר דבר לפי שהיה עצב וכואב על דבר הנבלה כי חרפה היא לו. כאומרו לשכב את בת יעקב. וכמאמר התורה את אביה היא מחללת. ולהם היה ראוי לדבר בדבר הנבלה בלי עצתו לפי שהיו כלי חמס מכרותיהם. ולכן אמר להם בסודם אל תבא נפשי. ואולי ויענו בני יעקב הם שמעון ולוי ולא כולם. והם נכנסו בעובי הקורה יותר מאחיהם ונתנו זאת העצה. ולכן אמר בשעת הפועל ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה. לפי שהם מסרו עצמם עליה בעצה ובמעשה וראו כולם שהיתה עצה נכונה ושתקו והסכימו עמהם בפועל. דכתיב בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. כי שמעון ולוי לא ראו לעשות זה אלא להרוג הזכרים אבל הנשים והטף מה חטאו. וכן לא רצו לשלוח יד בביזה בענין שלא יאשימום שבעבור חמדת הממון עשו מה שעשו. ולא היה כן אלא בשביל היותם אחי דינה. ולכן ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. כי זה היה תכליתם. אבל הנשארים אמרו שראוי שיבוזו כל העיר אחר אשר טמאו אחותם. וכולם היו במעל וכולם חייבים ואשמים. ואחר שלא מיחו ביד שכם ראוי להחרים כל רכושם. וזאת היא הסבה עצמה שהרגו שמעון ולוי כל הזכרים אחר שלא מיחו בידם. ובזה מסולק הספק שיש בזאת הפרשה. כי אם שכם חטאה העיר כולה מה חטא. וכ"ש שקבלו עליהם ברית מילה ולא שאלו יותר מהם. אבל היה הענין כמו שכתבנו כי כולם חייבים אחר שלא מיחו בידם. והברית שקבלו לא היה לשם שמים אלא לשם חמדה וגזל שאמרו להם מקניהם וקניינם וכל בהמתם הלא לנו הם. ורבותינו זכרונם לברכה עשו מדרש ואמרו כי כשאמרו להם האנשים האלה שלמים הם אתנו. אמרו להם כבר אתם יודעים כי זאת הארץ עתידים בני יעקב לכבשה ולהרוג כל נשמה. כי כן היה מסורת בידם. ואם ילכו עכשיו יפרו וירבו ויעשו רצונם. ועכשיו הם מתי מספר והם שלמים ושלוים אתנו ורוצים לישב בארץ ואינם נשמרים. מוטב שנחתוך אבר מן החי כדי להציל כל הגוף. ופתע פתאום נבוא עליהם ונכם ונקח כל שללם. הדא הוא דכתיב מקניהם וקניינם הלא לנו הם. והמשל אומר הבא להרגך השכם להרגו. ומכאן הותרו בני יעקב להרגם ולשלול שללם. והנראה לפי פשט הפסוק כי בני יעקב לא עשו דבר שלא כהוגן. כי כל מה שעשו להם התנו עמהם. ולפי שהם לא הבינו הדבר שהיו פתאים בני חם. אמר הכתוב שהיה במרמה. וזהו ויענו בני יעקב במרמה. והם אמרו להם שני דברים. האחד אשר טמא את דינה אחותם. והב' לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ולכן תמצא שאמר בראשונה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ואחר כך חזר לומר ויאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה. וחמור ושכם לא הבינו זה לפי שהיה דברו דק וזך מאד. כי הם חשבו שאחר שהמולו בשר ערלתם היו פטורים. כמו שאמרו להם לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והם לא ראו ולא ידעו בחשיכה יתהלכו ולא הבינו מה שאמרו להם בראשונה. ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם. אשר פירושו אצלי שדברו את שכם ואמרו לו בפירוש אשר טמא את דינה אחותם. ודבר הטומאה הוא דבר מכוער מאד אין לו תשלומין בממון. באומרו ואשר תאמרו אלי אתן לא יכופר להם עד ימותון. ועל מה שאומר להם ותנו לי את הנערה לאשה. השיבו להם בפנים שוחקות לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה. וראוי לכם למול בשר ערלתכם. ואם לא תשמעו להמול נקח את בתנו ונלך ולא תהיה לך לאשה. אבל דבר הטומאה ישאר ליום מחר. והם היו פתאים אשר בשר חמורים בשרם. והבינו כי בזה היה הכל מכופר. ולא ראו כי דבר הטומאה היא העיקרית כמאמרם באומרם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ובזה היו חייבים מיתה הם וכל בני העיר. ולכן אמרו וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפי שלא עשו כלום במה שעשו בענין הטומאה שטמאו לדינה נשאר עדיין בידם. לזה אמר וייטבו דבריהם ועשו מאמרם בהמול להם כל זכר. ולפיכך ויקחו שני בני יעקב אחי דינה שטמאו אותה איש חרבו ויבואו על העיר שהיו יושבים בטח בחשבם שכבר פרעו חובם. וזהו שאמר מיד בני יעקב הנשארים שהבינו כוונת לוי ושמעון בענין הטומאה. באו על החללים ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם. שהוא היה התנאי הראשון כמאמרם למעלה וידברו אשר טמא דינה אחותם. וזהו אשר טמאו אחותם. וכולם היו חייבים ואשמים. כי באופן אחר מיותר הוא מה שאמר אשר טמאו אחותם. ולפי ששמעון ולוי היו בעלי העצה והפועל. כתוב בו ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי. רמז בזה שדעת יעקב היתה צלולה ולא היה בעצה נבערה כזאת. כאומרם בסודם אל תבא נפשי. ועכשיו עכרתם אותי כי יאמרו הכל שבעצתי היה כל זה. ועוד שאני נבאש ביושב הארץ ולא יתנו לי מקום ליכנס ביניהם ואשאר בשדה ונאספו עלי והכוני. והם השיבו לו הכזונה יעשה את אחותנו. ונראה שרצונך היה שנהיה לעם אחד ונשב עמהם ונקח מהם שדות וכרמים בשכר הנבלה. כמו שעושים לזונה. וכן תשאר דינה בבית שכם ויעשה ממנה זונה. כי כל בעילותיו בעילת זנות. ורעה עוד מזאת שתשאר הדבר לשמצה בקמינו שיאמרו זאת אחות שמעון ולוי הזונה אשר שכב אותה ויעניה ואחר כן נתנוה לו לאשה ואנה נוליך חרפתנו וכלימתנו. ואיה פה גבורתנו אשר ראינו צרת נפשה בהתחננה אלינו. ואומרת אוי נא לי כי בא בי ערל וטמא וענני ולחצני ושפך לארץ דמי בתולותי וקירות לבי הומה לי. ולכן כלה מדברותיך המולות המולות ומה לך אצל נגעים ואהלות. כי השם דבר בנו ומלתו על לשוננו זכר. במאמר המול לכם כל זכר. וכשראה יעקב קושט דבריהם שמח ושתק ולא ענה להם. ולפי שבאולי אפשר שהיה לו ספק בזה באתהו מיד הדבור. וא"ל קום עלה בית אל ושב שם לא תירא ולא תחת. כי אני הסכמתי עמהם ושמתי שמי עליהם ואני אברכם. וזהו ויאמר אלהים אל יעקב קום לך עלה בית אל ולא תירא ולא תחת כי אתה עשית את כל אלה לקנות חלקת השדה לישב בתוך עם טמא שפתים. ולכן קום עלה מזה לבית אל שהוא מקום קדוש ושב שם ולא תשב בכאן. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. רמזו לו בכאן שאיחר נדריו שנדר בשעת הצרה. ועתה רצה לישב ברווחה. ובראשונה בנה לו בית וסכות ושהה בה שנה וחצי כמאמרם ז"ל. ואחר כך הלך לעיר שכם וקנה לו חלקת שדה לישב. ובסבת זה בא לו צרת דינה והוא מעצמו היה לו להרגיש זה ולשלם נדריו. ולמה המתין שיאמר לו השם קום לך מזה ועשה מזבח בבית אל. כי בכאן אינו מקום ראוי לבנות מזבח. כי החכם עיניו בראשו. ולו ראוי החריצות וההשתדלות אחר שהוא בחיריי. ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים. אחר שהוא עצמו נדר ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. וזהו שאמרו בזוהר בראשונה נשכו נחש ועכשיו נשכו חמור ולא הרגיש. וביארו ואמרו כי לפי שהיה מתאחר בדרך נשכו נחש הקדמוני הוא שטן הוא יצר הרע הצד ציד הוא סמאל שר של עשו. דכתיב ביה ויגע בכף יריכו לפי שנשכו כנחש. ולפי שלא יכול לו נגע בכף ירכו הם צאצאיו ונביאיו וחכמיו ודורו של גזירות שנוגע בהם ומכלה אותן. ולפי שנגע בכף הירך לא היתה נבואתו לישראל ממשה עד שמואל. כביכול שנחלש מקום הנבואה שהוא סוד הירכים הם יכין ובועז. ולפי שנגע בכף הירך והיא שלו ונטלו השם ממנו. וזהו כי לא יכול לו. נתן לו השם בטן וירך של סוטה כדכתיב בתת השם את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. וזהו סוד שעיר עזאזל בענין שיעסוק בו ולא יקטרג את ישראל. וכן מים אחרונים הם חלקו וגורלו מהסעודה. ואם לא עשו כן הוא נוטר איבה וירדפם עד חובה. וכן ירך הסוטה תחת ירך יעקב. וכשבא שמואל והיה נביא נאמן כמו שנאמר במשה. חטף ממנו הירך כאשר בירך הזבח בבית שאול. ולכן כתב שם וירם הטבח את השוק ואת האליה וישם לפני שאול וגו'. וזה לרמוז שהירך שנחלש מימות משה עליו השלום עכשיו נתחזק בנבואה וידעו כל העם כי נאמן שמואל לנביא. ולכן תמצא שאומנתו של סמאל וסיעתו הוא להחליש הירך והאליה. הם החכמים שהם ירך ויסוד הבית כמו שהירך יסוד האדם. ומכאן תבין מה שאמרו בברכות הני ברכי דרבנן דחלשי וכו'. לפי שכתות של מלאכי חבלה נתהוו בעולם ולא ניתן רשות לעין לראותן. ולפי שהם דבקים בחסידים ובחכמים להרע להם. ותורתם משמרתם ואין לו רשות בהן. אבל תמצאם כולם חלושים ויגעים וברכיהם כושלות ובגדיהם בלות ומטולאות מדבוקם שנדבקים בהם בצערם ולשבר ירכותיהם. ולכן אמרו הני ברכי דרבנן ולא אמרו ידי דרבנן וכיוצא בזה. והטעם בזה כי נגע בכף ירך יעקב. וזהו והוא צולע על יריכו. רוצה לומר מצטער על יוצאי יריכו שעתידין לפול בידו. ולכן כתיב יוצאי ירך יעקב שבעים הם ע' סנהדרין והחכמים שבאו מצד הירך. וזה הצר הצורר הלוך אחריהם עד יתקיים מאמר הכתוב וברכים כושלות אמצו. וזהו שאמרו שנשכו הנחש הוא סמאל הוא נחש הקדמוני. ובאחרונה נשכו חמור הוא חמור אבי שכם במעשה דינה שנשכו וטמא דינה בתו. סמאל שנגע בכף הירך וטמאו כדכתיב כי נגע בכף ירך יעקב. עכ"ז לא הרגיש יעקב והחריש עד בואס. כי לבניו ניתן הנקמה של חמור ונזדווגו עמו שור וחמור. הם שמעון שנקרא שור. ולוי נקרא חמור. שהיה עוסק בתורת יששכר שנקרא חמור. ואנו מקווים שיבא מורה צדק עני ורוכב על חמור. וינקום נקמת השם כנחש וחמור שנשכו ליעקב ולזרעו וכן יהי רצון:
